ולו "אנחנו – ילדים"

וְלוּ יְלָדִים, יְלָדִים קְטַנִּים –

בָּרוּךְ מַשְׁכִּיחֵנוּ עָקַת הַשָּׁנִים.

עוֹד רַב לְפָנֵינוּ הַדֶּרֶך – לִהְיוֹת

גְדוֹלִים וְנוּגִים וְזוֹכְרֵי זִכְרוֹנוֹת.

וְלוּ יְלָדִים וְרֻדֵּי נְשָׁמָה,

קוֹטְפֵי שְׂשׂוֹנוֹת כַּפְּרָחִים בַּקָּמָה.

יָדָם לֹא תִיעָף, אוֹצָרָם עוֹד לֹא תַם

וְשֶׁמֶשׁ צוֹחֶקֶת בִּרְסִיס דִּמְעָתָם.

(רחל)

יום לא רגיל היום הזה לילדינו. מאורע חשוב בחייהם הצעירים. לגמרי לא קל לתארו ולמסרו בפניכם. ביטוי פניהם העליזים והמאושרים סיפר לנו הרבה הרבה... אולי גם על כל תקופתם הקשה שעברה עד כה. בימים האחרונים, כשראו בעיניהם את ההכנות והניקוי לקראת ההעברה, הרגישו יפה ואמרו: "עוד יום אחד וכבר נהיה בגן". חיכו תמיד למחרת זו אשר היא התחלה לתקופה חדשה.

הבוקר, לא הספקתי להיכנס לבית וכולם בשאלה אחת: "בלהה, היום אנו עוברים לגן?" ותשובתי הייתה: "מובן ילדים נחמדים, אתם הילדים הגדולים כבר והטובים, הרוצים לשחק ולעבוד, בשבילכם הגן וכל המשחקים שבו". במרץ ילדותי וריכוז מיוחד התיישבו על המדרגות וחיכו לילדים אשר טרם התלבשו, וכולם יחד ודליה בראשם אשר לה, הבכורה, איחרה התקופה כה לבוא – צעדו בשירה ורינה הגיעו מלמעלה למטה לצריף הגן. נכנסו והמשיכו בתהלוכה זו סביב כל השולחנות כאילו דרשו בשלומם. נפתחו לפניהם דלתות הארונות. נפקחו גם עיניהם הבהירות והחמודות. צחוק חזק פרץ מפיהם. מרוב שמחה ואושר לקראת כל המשחקים אשר מצאו התפרצו קריאות התלהבות ושמחה רבה ...

בתוך החדר הרחב מצא כל ילד את מקומו. אחד השחיל את חרוזיו, שני בנה מגדלים של קוביות... דליה ועמליה ציירו במחברותיהן החדשות בתים וסולמות עצים וכו'. בתשע בבוקר עזרו לסדר את חדר העבודה והכול חזר למכונו.

במשתלה שתלו הילדים פרחים בעציצים ובירכו כל שתיל ב"גדל וצמח!" והביאום לפאר את הגן. כרגע ישנים הילדים, ומה שיהיה בהמשך הימים יסופר בעלונים הבאים.

(מתוך "לחברים", 11 במאי 1937)