יום חתונתם של שני הזוגות הראשונים – פנינה ושמריהו ורחל אווז וברל סנזרליכט – היה מאורע שלא יישכח לעולם.
כקבוצה היינו קיימים כבר חמש שנים וכל אותו זמן הייתה אצלנו רווקיה גדולה. לכן, עבורנו היה זה מאורע גדול.
האמצעים שלנו היו דלים ביותר, אך לא חסכנו בכלום כדי לשוות למאורע אופי חגיגי ומיוחד.
הייתה זאת חתונה ראשונה במשק הנוער העובד, ומובן שהפכה לחג לכל הנוער העובד. זרמו אלינו מאות אורחים מכל רחבי הארץ. וגם הבדואים, שכנינו, הוזמנו והכינו לנו הצגת פרזנטציה מרשימה.
החתונה נסתיימה, ואנחנו נשארנו עם דלעת שהשיגו במקרה, וזה כל מה שאכלנו במשך תקופה ארוכה. זמן רב אחר כך לא יכולתי אפילו לראות דלעת.
אבל לא זה העיקר. העיקר הוא שלראשונה הייתה לנו הרגשה של יישוב.
במאמצים רבים סודרו שני חדרים בשביל המשפחות ובהם כל הציוד הדרוש, לפי מושגינו אז.
קמו משפחות ונולדו הילדים הראשונים, מה שנתן לנו את ההרגשה של יישוב קבע ולא עוד מקום שמתווכחים עליו אם יהיה יישוב קבע או משק הכשרה.
החתונה
יום חתונתם של שני הזוגות הראשונים – פנינה ושמריהו ורחל אווז וברל סנזרליכט – היה מאורע שלא יישכח לעולם.
כקבוצה היינו קיימים כבר חמש שנים וכל אותו זמן הייתה אצלנו רווקיה גדולה. לכן, עבורנו היה זה מאורע גדול.
האמצעים שלנו היו דלים ביותר, אך לא חסכנו בכלום כדי לשוות למאורע אופי חגיגי ומיוחד.
הייתה זאת חתונה ראשונה במשק הנוער העובד, ומובן שהפכה לחג לכל הנוער העובד. זרמו אלינו מאות אורחים מכל רחבי הארץ. וגם הבדואים, שכנינו, הוזמנו והכינו לנו הצגת פרזנטציה מרשימה.
החתונה נסתיימה, ואנחנו נשארנו עם דלעת שהשיגו במקרה, וזה כל מה שאכלנו במשך תקופה ארוכה. זמן רב אחר כך לא יכולתי אפילו לראות דלעת.
אבל לא זה העיקר. העיקר הוא שלראשונה הייתה לנו הרגשה של יישוב.
במאמצים רבים סודרו שני חדרים בשביל המשפחות ובהם כל הציוד הדרוש, לפי מושגינו אז.
קמו משפחות ונולדו הילדים הראשונים, מה שנתן לנו את ההרגשה של יישוב קבע ולא עוד מקום שמתווכחים עליו אם יהיה יישוב קבע או משק הכשרה.
(יעקבי, 1974; מתוך "אדמה נענית", עמ' 203)